<h1>צרור הכסף הקצר, דרך ב' שער ד'</h1>
<h2>דף מד:</h2>
כל הנשבעים שכתבנו הם נשבעים ואינן משלמים או מן התורה או מדרבנן. ויש אחרים שנשבעים ונוטלים ושבועתם קרויה שבועת המשנה, והן השכיר, והנגזל, והנחבל, ושכנגדו חשוד בשבועה, וחנוני על פנקסו. ור"ם [כתב] דוקא איכא בכפירה שתי כסף כדין שאר כפירות. והראב"ד אינו [סובר] כן, מה יעשה העני שהשכיר עצמו בפרוטה, ילך בפחי נפש.
<h2>דף מה:</h2>
השכיר שנשבע ונוטל, דוקא כששכרו בעדים ותובעו בזמנו בו ביום, אבל ביום אחר לא, זולתי אם יש עדים שתבעו בזמנו. ור"ם כתב דאפילו שכיר קטן נשבע ונוטל. והראב"ד [כתב] דאין נשבעין על טענת קטן, כל שכן שישבע, אבל בשכיר הקילו וישבע בעל הבית ויפטר, ודי בקולא זו. ומה שנשבע השכיר, דוקא כשאומר לא נטלתיו וכו', אבל זה אומר שתים קצצת וזה אומר אחד, ישבע בעל הבית, דקציצה מדכר דכירי אינשי. ואם יש עדים כמה שכר, יתן על פי העדים. ואם יש עדים ששכרו אבל אינם יודעים בכמה, ישבע בעל הבית בנקיטת חפץ שהוא כדבריו, כדי שלא ילך שכיר בפחי נפש. וכל זה [כתב] הרי"ף פרק כל הנשבעין ור"ם פרק י"א דמשפטים.
<h2>דף מו.</h2>
הנותן טליתו לאומן, זה אומר שתים קצצתי וזה אומר שלשה קצצתי, כ"ז שטלית ביד אומן ומצי למיטען לקוחה היא בידי, כגון שאין שם עדים ולא ראיה, נשבע בנקיטת חפץ האומן ויטול. ואם לאו, המוציא מחבירו עליו הראיה, ר"ם פ"ט בטוען ופרק כל הנשבעין.
<h2>דף מט.</h2>
שכיר כשנשבע אין מגלגלין עליו שבועה אחרת, אלא פותחין לו אל תצער עצמך השבע וטול, איתיה התם פרק הנשבעין.
